הפגישה עם אלוהים

הגעתי אל המקום אחרי מספר דקות של צעידה מביתי, ממקומי הטבעי, זו הייתה חלקת אלוהים קטנה, ובלי כל קשר לביטוי, עבורי זו אכן הייתה חלקתו של האל, כאן אני פוגש בו.

"אתה כאן?" אני שואל מהורהר, ונזכר בדו-שיח דומה בגן עדן מקדם שלאחר החטא. "ודאי", "אני תמיד כאן" שמעתי את קולו בתוכי, "וגם שם, בכל מקום שבו תרצה בי". "כן", אמרתי "אבל אני רוצה דווקא כאן, כאן זה רק אני ואתה". 'או אולי', חשבתי בשקט 'רק אני ואני', הוא טוען שהוא בכל מקום שבו ארצה בו, אני תוהה לעצמי, וכשאיני רוצה בו, היכן הוא? האם הוא מתפוגג, נעלם, מן תוצרת רוחנית של הרצון שלי בו, הצורך שלי אליו.

"הי, אתה איתי?" אני נזכר פתאם שאנחנו באמצע פגישה דחופה לברור היחסים בינינו. "אני תמיד איתך" הוא עונה כדרכו. "אולי תפסיק עם זה", אני מתכעס, "עם מה?" הוא מיתמם, "כאילו שאינך יודע" אני עוקץ, ובכל זאת מסביר; "עם התשובות התמידיות האלה", 'לטרוח להסביר לו?' אני שוב מתלבט, אולי הוא לא יבין, אולי אינו יכול להבין, הרי זוהי מהותו, מן תמידי ואינסופי שכזה..

"נכון שאתה שונא אותנו?" אני יורה לפתע, "מה פתאם" הוא קופץ ממקומו שבתוכי, "אתם אהבת חיי, בחירי הזן האנושי", הוא אומר. "אז במה נגרענו מבחירי ליבך המקוריים? עימם טרחת לדבר, ירדת אליהם בעצמך ממש. לא כמו פה בחלקתך, בין עצי היער, שאתה מדבר עימי מתוכי, בליבי שלי. ומדוע את קולך לא אשמע, מדוע לא אדעך אלוהי..?!"

הוא משתתק, גם הוא יודע כמוני, הרבה תשובות באמתחתו, אבל אלו לא יירצו את שאלתי, את בקשתי. ובמקום לענות הוא מצטט, את עצמו, "ואנוכי הסתר אסתיר פני".

"אתה רע! אתה יודע את זה?" אני לא יכול שלא לכעוס, "הלא זהו תרוץ קלוש אפילו כשנביאך אומר אותו בזמנו, ואתה מצפה מבן אנוש שכמותי שנולד בדורי המוסתר והאפל לבנות על זה?, די אלוהים, בחייך, אתה לא ריאלי!" אני מסיק את המסקנה..
ועכשיו כאילו להכעיס עוד יותר הוא עונה, "מעולם לא הייתי".  "מעולה", אני אומר לו בכעס מופגן, "אז אולי הגיע הזמן שאני כן אהיה מעט ריאלי, אתה יודע מה יקרה אז, הפגישות בינינו יסתיימו", "בראליות," אני מסביר, "אתה פשוט לא קיים".

והוא חוזר לשתיקתו, או שלא, שהרי שתיקה היא מניעת הדיבור, והוא, מעולם לא דיבר..

—-

מהרהר בשאלה

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

מודעות פרסומת

ימים נוראיים 2

הקו שחוצה את נשמתי בין דת לחילוניות, חד בהוויתו…
משסע ומפצל. קיים. נוכח. ושורף.

העולם נע בזרימת מילות התפילה בחלל בית הכנסת, בחורים בלבוש שחור לבן במרפסת תחתיי מהווים עבורי תזכורת לעולם של גבולות שבריחתי ממנו לעולם לא מסתיימת.

בשלב מסוים של היום אני נשברת.
העיניים מטפטפות ללא מילים, מנקזות דרכם את המתח מהמפגש המחודש עם העולם שמרעיד בי את הקונפליקטים.
כל כך הרבה שנאה מתנקזת בבכיי, אני רוצה לתפוס את האדם הראשון שמראהו יעורר בי את הפחד לנענע אותו מפאותיו, מחליפתו. לצרוח באזניו שאני לא מסכנה, שהיצר הרע לא שבה את נשמתי ושלא נכנעתי לפיתויי העולם.
לבושים שחור לבן
אני רוצה לבעוט בטבורה של נשמתו עד שתסחט ממנה האויר וללחוש לו – אני שונה!

אני בוכה ובוכה, דמעות זולגות ממני אחת אחר השניה, ממקום בוער. כואב וחצוי.

—-
דפנה.

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

ימים נוראיים 1

ערב הימים הנוראים. וזה לא אומר לי כלום.
אני כבר שנים לא בקטע של זה, דברים רבים התאדו לי מהזכרון.
אני רק בן עשרים היום, כשפרשתי הייתי בן 16.
ארבע שנים.
ארבע שנים, זמן גדול, אבל קצר מידיי בשביל שכחה.
אפילו אבא ז"ל שעלה בסערה, דמותו מטושטשת מאוד.

לפעמים, רק לפעמים, בלילות אני מתעורר שטוף זיעה בדירה הרחבה שלי.
היא רחבה כי אני סובל מקלסטרופוביה עמוקה, כאילו שהמרחב יעזור.
הקלסטרופוביה היא בנפש שלי עמוק עמוק, לעולם לא אוכל להפטר ממנה.
בחלומות אבא מופיע. במטושטש, בחדר מלא ספרים, כמו בסרט דרמה-טרגי של סקורסזה.
אני נכנס, הכל אפוף עשן סיגריות. אבא נראה מאחור, אני מתקרב והוא מרים את ראשו לאט לאט, עיניו עצובות עצובות, עמוקות. מאשימות.

אבא..

שייקלה שלי, אהה אתה עוד תעמוד בפני שוקת שבורה..
כן, אני יודע את זה אבא.

כמה רגשות אשם אני יכול לשאת על עצמי בגיל צעיר כל כך, חשבתי לעצמי.
הרגשתי אשם בחיי, באלוהיי, האשמת אותי במותך, ביסורך.

הימים הנוראים לא אומרים לי כלום.

סליחות

סליחות בכותל

אני צופה מהחלון הגבוה בדירתי, הם הולכים.. לסליחות.. לסלוח לאלוהים על כל הימים הנוראים שברא לנו, ולהאשים את עצמנו בזה.
אין לי זכרונות, אולי השכחה זה הדבר הטוב שבחיי, מאיי שם עולה בי קול אותו נער תמים, בישיבה הקטנה – קול דודי דופק פתחי לי"..
אני לא רואה הרבה. כמו מושכי הסירות בוולגה, אני הולך לעבודתי, בשביל לממן אותי ואת צרכיי המיוחדים, חוזר לדירה, לוקח את הכדור, אוכל משהו הולך לישון. מצייר. משחק. הכל באופן מכני.
הכל דופק הכל מת, וטוב שכך, גם ככה הכל אבוד..

אבל זה בא משום מקום, וזה היכה בי מתחת החגורה..
מי יודע כמה זה שימושי, אני הרי עבריין קטן.
מי יקבל אותי, אני לא שייך לזה כבר, מאוחר מידיי, מאוחר מידיי
"צו שפייט".. כמו שאבא היה אומר.

"..בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

איזה עבריינים בלאט..
פושעי ישראל בגופם.

משהו שלא ניטשה, מרקוס אורליוס, או פרויד עם הפסיכואנליזה הדפוקה שלו, הם לא יבינו את זה אף פעם. הטראומות שלנו שקועות עמוק בחלבונים שלנו.
איתם נחייה איתם נמות, ניקח אותם איתנו אל הקבר
בעוונותינו..

יש לנו כתפיים רחבות.
אלוהים.. הוא זקן מידיי לשאת באחריות..

הא לך שוקת שבורה..

—-

אבי סלומון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"