שאלת חלום

ובחלומי, עומד אני בתחתית בניין שמתנשא לגובה מאות מטרים.
ביום חורפי נסתרת היא קומתו העליונה אל מעבר לעננים, ואני בקרקעיתו חובק בין ידי את יסודות הבניין, יצוקים הם בטון ופלדה וקוטרם הוא עשרות מטרים.
הקרקע רועדת, אך אני מחזיק חזק, מחזיק ולא מרפה.

מבטי נמשך פתאם אל ראש המגדל, ובקומה ה-90 רואה אני אדם לבוש חליפה ארוכה, פאותיו המסולסלות מתבדרות ברוח. כך נראה הוא מילדותו, אותו גבר, אחד מתוך העדר.
והוא, שקוע כולו בתפילה, מתנדנד הוא בהתלהבות ניכרת כשבין ידיו חבוקות יסודות הקומה העליונה, הנשגבת.

ממשיך אני להתבונן מסוקרן, ובקומה ה-95 אני מבחין באברך חנוט בחליפה קצרה, חובש הוא את כובעו המאובק אשר לא מש מראשו, זקנו מדובלל, לא ידע מעולם ידו של ספר. גם הוא כמו קודמו אוחז הוא בין ידיו את יסודות הקומה העליונה.
לידו סטנדר ועליו ספר פתוח ובו כתובה ההוראה, הנצחית, שנאמרה על ידי אחד, אחרון. "צריך עיון!", עומד הוא ומעיין, בונה מגדל וסותר, בונה על מנת לסתור, הלא גם הוא כמו קודמו הועד לכך משחר נעוריו למלאות את חייו בבניית מגדלים, פורחים באויר ונסתרים, נעלים ונשגבים.

מבטי כבר מטפס מאליו אל-על אל הקומה העליונה, הקומה ה-100 המהודרת אשר ברום המגדל, רואה אני אדם ישיש זקנו לבן, גילו נושק או שמא כבר עבר את מספר הקומה אשר ביסודותיה מחזיק הוא בכוחותיו הדלים, והוא עם מוחו שלא בלה מקטנותו, עומד כשספר גדול פתוח לפניו ופיו לא פוסק למלמל, ספק אם מתוך דפי הספר ספק אם מזכרונו. לפניו משתרך התור, עשרות אנשים הבאים לשמוע את מלמולי פיו בברכה, הלא גם הם הורגלו בכך משחר נעוריהם, מלמולי ברכה הלא פתרון הם לכל מצוקה, ברכה מהקומה המאה.

ובעודי מתבונן מבקש אני להבין, שאלות עולות מאליהן, תהיות צצות מעצמן, ללא שליטה. או אז מרגיש אני לפתע בין ידי משהו נמס, מתמוסס, יסודות הבטון המזוין של הבניין הענק קורסים ומתפרקים בין ידי. ועם כל מחשבה שחולפת, כל שאלה שנשאלת, מרגיש אני את הקריסה ביסודות מתגברת.

אזי מרים אני את ראשי אל הקומות העליונות בזעקה אל היושבים ברום המגדל: "אנא! חישבו, חפשו את יסודותיכם כאן למטה, לא בנפלאות מכם, חפשו ובדקו האם הם אכן כאן? האין זה מגדל פורח באויר?"
אך הם, לא שומעים הם, טיפסו במדרגות נעלות, נשגבות.
ואז אני נזכר בבית מתוך שיר שמתנגן בראשי..
ומתעורר.

"מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבנתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות-
ולענות".

——

יעקב פינק

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –

כפרה

הרב,

אני צריך כפרה

על כך

שאיני רוצה לשוב בתשובה!

הרב,

אל תביט בי כך

תבין אותי,

לא החטאים הביאוני אליך

לא סודות קשים של כישלון

רק הרצון

רק הרצון לרצות

לשוב בתשובה.

הרב.

אל תסביר לי כיצד מכפרים

על חטאי הקשים.

רק אמור לי מדוע הם צריכים כפרה

כי באמת הרב,

איני רוצה כלל

לשוב בתשובה.

—–

מורדי מילר.

אהבתי הראשונה

עוד טרם טעום טעם אישה ידעתי
טרם החל היצר להטרידני
אני, כבר את טעם האהבה
טעמתי

אהבה שאינה תלויה בדבר
כאהבת דוד ויהונתן
הייתה אהבתי
גם אם קראתי בשמה כל היום
ומענה לא קיבלתי
עדיין אמונים לה שמרתי

ושמות חיבה רבים מספור כיניתי לה
גם כשאותי היא קיללה וגידפה
רע ליבי מנעוריו וחסר תקנה
אמרה אהבתי
ואני המלכתיה על רמ"ח איברי ושס"ה גידי

אם חטאתי לה
הייתי מבקש ממנה מחילה בדמעות
ומייסר את גופי בצום
בשביל לזכות שוב בחסד אהבתה
אך אם היא לי פנים העכירה
שבשלי הזעם היא תמיד הבהירה
רגשותי שלי נדחקו הצידה
ובמעשי פשפשתי לראות איזה עוול עשיתי
ובמה פשעתי
שבגללו אהובתי בגדה בי
וכך המשיכה אהבתינו לזרום
וכמו כל אהבה עם עליות ומורדות

אהבה היא להקשיב
שעות הייתי שופך את ליבי בפניה
לעיתים גם ימים שלמים מהבוקר עד הערב
שירים רבים הייתי שר לה
ואל נבכי ליבי הכנסתיה
אך אותי היא במאום לא שיתפה
'לא תבין' היא אמרה
כשאיך היא נראית שאלתי
וכשבקשתי לחזות בזיו פניה
את חיי להקריב התבקשתי

בצר לי התחלתי לחפש אחריה
בשווקים ברחובות ובפורומים
שאלתי – את אהבתי ראיתם?
כי בשם בדוי נגלתה היא אלי
ואת שמה המפורש אסרה עלי לדעת
גם מקום הימצאה לא סיפרה לי

ומשלא מצאתיה ידעתי
כי קרבן למתיחה אכזרית נפלתי
שוטה זקן וסוטה בשיעמומו הגובר
מן ה'אין' המציא אותה
ובשמה, מסכת חיים שלמה ציווני

אך אהבה אין כאן
ואהבתי הראשונה מעולם לא הייתה

ומשכך, נתבקשתי בשער בת רבים להודיע
זהירות, מתיחה!
אלוהים זה שם בדוי
ומאחוריו עומד זקן שוטה ומשוגע

——–

אבי בביוף

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –