הג'ינס הראשון שלי

המשפט "החיים שלי מתחלקים לשניים – לפני שטעמתי קוקה קולה, ואחרי" הפך עם השנים לנבוב וחסר משמעות, הרי אין מצב שהחיים שלך באמת מאופיינים בשתיית קוקה קולה.
לעיתים רחוקות מאוד יוצא לאדם להגדיר את עצמו מחדש.

יוצאים בשאלה לעומת זאת – חווים את נקודת האל חזור הזו אינספור פעמים בפיצ'יפקעס (הדברים הקטנים) שאדם זר לעיתים יתקשה להבין.

כבר מגיל קטן הייתה לי תחושה שאצא מהמגזר החרדי בו גדלתי. תמיד רציתי את האחר.
מידי פעם אף מצאתי את עצמי מתאמץ נואשות להשיג סרט מצונזר משכן סורר והולך לצפות בו בבית של חבר (סורר).

בהגיעי לח"י שנים במערכת השמש, הגיל לו חיכיתי כל כך, החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי.

יריית הפתיחה שלי הייתה בערב יום העצמאות 2011. אז החלטנו מספר חברים לנסוע לחגיגות יום העצמאות בתל-אביב. דאגנו לרכב, החלטנו איך נבלה את הערב ואז התעוררה הבעיה האמיתית –
לאף אחד מאיתנו לא היו בגדים הולמים.

נסענו בזריזות לעיר, זאת בידיעה שהחנויות נסגרות עם שקיעה.
התחלנו בהתרוצצות נמרצת במדרחוב הירושלמי המתרוקן ותרנו אחר חנות שטרם נעלה שעריה. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג כמה אמורים לעלות מכנסי ג'ינס ואיזה צבע טי-שירט יתן לנו לוק סביר.
ובכל זאת – היינו נחרצים.

לאחר חיפוש די מייאש הגענו לחנות מותגים על סף סגירה, אך מסקרנות הסכים המוכר להעניק שירות מסור לחבורת הדוסים ההמומים למדי שבאו לרכוש את הג'ינס הראשון בחייהם.

מלאכת המדידה לא נשאה פרי שהרי לא היה לי מושג איך אני אמור להיראות בג'ינס, אמנם אני חולף על פני אלפי לובשי ג'ינס ביום, אבל אף פעם לא חשבתי להעניק מחשבה יתירה לגזרה צמודה או רחבה, גבוהה או נמוכה. דהוי, כהה או משופשף. כל הנ"ל היה כמו טורקית עבורי, הנער הירושלמי דובר האידיש.

המוכר האדיב הסביר לי בערך מה הולך ועם מה לא הולכים וכמובן מה יפה לי. הבטתי על עצמי במראה ומלמלתי לחברי המופתעים כי אני "אשכרה" לא מזהה את עצמי. השינוי איננו רק חזותי כי אם מהותי, לעולם לא חשבתי כי אני אזכה ללבוש צמד רצועות בד מרופט וכשהגיע הרגע הייתי המאושר באדם!

המוכר הגיע על שכרו הלא רע בכלל כאשר הצליח לשכנע אותי שהמחיר למכנס בודד נע בין ה-300 ל-400 שקלים, אני לתומי חשבתי שזהו מחירו הגלובלי של המכנס התכול המבוקש.

בשעה שבע בא לאסוף אותי נהגינו התורן המסור והתחלנו לחפש מקום בו נוכל להתלבש.
היינו לבושים במחלצות ה'שחור – לבן' החסידיות, וכמובן שכל עניין המלתחה החדשה היה סוד אפל וכמוס. לאחר דיונים ארוכים בשאלה איפה יראו אותנו ואיפה נוכל להתפשט בהחבא ובבטחה מצאנו מקום מסתור מתאים מספר מטרים מגינות סחרוב ביציאה מירושלים מכיוון גבעת שאול.

עקב המחסור בתא הלבשה ובמראות במיקום החשוך והפיראטי שבחרנו כמלתחה, ובכדי לבדוק את התאמת הבגדים, צילמנו אחד את השני וכך זיהינו איפה עלינו ליישר את המכנס ואיפה לעקם…

במהלך חגיגות הרחוב התל אביביות, באמצע סדום ועמורה. חשבתי לעצמי עודני רוקד כמו אשכנזי במרכז החאפלה, כי אפשר בהחלט לומר שחיי מתחלקים לשניים, לפני שלבשתי ג'ינס – ואחרי.
החוויה העוצמתית שהייתה כרוכה ברכישת הבגדים הייתה עבורי הדחיפה האחרונה אל מחוץ לעולם שהכל בו שחור ולבן.

יצאתי לשאלה, יצאתי לחופשי.

"For those that will fight for it…FREEDOM…has a flavor the protected shall never know"
L/Cpl Edwin L. "Tim" Craft
1968 Khe Sanh Combat Base

תרגום – "לחופש יש טעם אותו השמורים לעולם לא יכירו".

—-

י.ק.

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

שאלת השאלות

שאלת השאלות

מילים ונשיקות
הבטחות אהבה
ריקנות ושקרים
לטיפות אכזבה

*

חיבוק עמוק
נגינת נשמה
כבלי מתכת
צלילי דומיה

*

רק הסבר
איך בשאלתי
נדם כל קיומך?

—-

הדסה סימון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

השבת שהפרידה בינינו

חשיכה דוחקת עצמה למרחבי רקיע מואר, מעמעמת את תכול השמיים ומבשרת על בוא הערב.

לבן ושחור. הוא בלבן, חולצה, כיפה, ציצית; פניו מאירות. מקולח. עוד רגע שבת נכנסת. אני בגופיה שחורה, יחף על הספה, גיטרה לרגליי; מבט מהורהר ומיוסר.

לבן ושחור. בוא שב עוד קצת, נדבר כבעבר. כשישבנו יחד בבית המדרש, כשדיברנו על הדשא, במרפסת של הישיבה. כשהכנו קפה בחדר-קפה, כשהלכנו לשיעור, כשהסתובבנו שעות בישוב. בוא שב על ידי על הספה הזאת, בחדר הזה, ברגעים האלה שלפני כניסת שבת ונדבר עוד.

פנים וחוץ. הוא עומד בפתח, חצוי בין פנים וחוץ. דמותו על רקע הנוף והשמיים המחשיכים עלינו. פניו אלי, ואחר נסוב. צריך ללכת. לכו נרננה. מרדכי. צריך ללכת להתפלל. חצוי בין המשך השיחה ובין עמידה לפני בוראו.

יציאה בשאלה

בא עד לכאן, טיפס ונכנס, וישב ודיבר, ולרגע שכחנו שיש כאן הבדל בין שחור ולבן, ושהוא הולך אבל אני נשאר לנגן. לכתוב על תחום שבת. לשמוע שיר. להיות בחלל הפנוי. לרגע השיחה היתה סתמית ונעימה, וחברית ורגילה. אבל אז שבת. שבת באה ולקחה איתה אותו. דחקה אותו אל הפתח. אני ממשיך הוא חוזר. זה תחום שבת. עד כאן איתי מכאן לבד.

רבי מאיר הולך, רבו אלישע המכונה "אחר" רוכב על הסוס. הם הולכים יחד. פנים מוכרות מציצות מהחלונות, בבתים רכילות ושברי שמועות. רבי מאיר הולך עם אלישע. זה שסרח. זה שרוכב על הסוס בשבת. הולכים. מדברים. על מה דיברו? זכרונות מהעבר, שאלות על העתיד. דברי סוגיה ופלפול, על משמעות ועל חיים. וכשהלכו היו העבר וההווה אחד. הגיעו לתחום שבת. אמר רבי מאיר עד כאן. מכאן אני שב, אתה ממשיך לבד. אל מחוץ לתחום.

חזר רבי מאיר. מצלמת התלמוד מלווה אותו. אלישע ברקע, רבי מאיר עיקר. תוכו אכל קליפתו זרק. מי היה שם לצלם את אלישע. מהו המשך הסיפור שהתרחש מחוץ לתחום. רבי מאיר חזר לבית המדרש, אך לאן הלך אלישע? מה עשה מחוץ לתחום שבת? לאן רכב? את מי פגש? על מה חשב? האם התגעגע? האם ציפה שרבי מאיר יצטרף אליו? האם התאכזב שנותר לבד? האם חשב לרדת מהסוס ולשוב עם רבי מאיר? האם הגה בשיחתו עם רבי מאיר כל אותו היום?

הוא הולך. אני נשאר. אני הולך. הוא נשאר. הוא נשאר בתחום, אני בחוץ. אני נשאר בחדר הוא יוצא להתפלל. גופיה שחורה, חולצה לבנה, ראש חשוף, כיפה עוטפת. מבט כזה, ומבט אחר. זיכרונות מצטלבים. תוך וקליפה.

הפעם, שלא כמו אצל אלישע, המצלמה נשארת איתי בחדר. אני מנגן, חושב לעצמי האם זה נכון עבורי שהחברים שלי דתיים כל כך. האם אני מוכן להמשיך עם השניות הזו ומה זה עושה לי? מה המחיר שזה גובה? אולי זה טוב שהוא הלך שהותיר אותי לבדי מחוץ לתחום שלא המשיך הלאה. הסיפור שלי מתועד. אני נושא את דמותו כל הערב, עד מאוחר. את דמותו העומדת בפתח, את הסמל הזה של ההליכה המשותפת אך לא עד הסוף.

ב"חמש דרשות" מדבר הרב סלובייצ'יק על הנערים שליוו את אברהם ויצחק לעקדה; על הציווי "שבו לכם עם החמור"; אתם תשארו מאחור, אין לכם עסק עם העולם הרוחני אליו אנחנו ממשיכים, אני אברהם ויצחק בני. את החומר הותירו מאחור. ישנה שותפות עד גבול מסוים. חברי, שב לך כאן. אין לך עסק עם העולם שהמשכתי אליו, אתה התמקד בגבולות בהן אתה נמצא. אין לך יכולת להמשיך ולהיות שותף בהמשך המסע שלי מעבר לתחום שבת. זה המסע שלי.

—–

מורדי מילר

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"