ימים נוראיים 1

ערב הימים הנוראים. וזה לא אומר לי כלום.
אני כבר שנים לא בקטע של זה, דברים רבים התאדו לי מהזכרון.
אני רק בן עשרים היום, כשפרשתי הייתי בן 16.
ארבע שנים.
ארבע שנים, זמן גדול, אבל קצר מידיי בשביל שכחה.
אפילו אבא ז"ל שעלה בסערה, דמותו מטושטשת מאוד.

לפעמים, רק לפעמים, בלילות אני מתעורר שטוף זיעה בדירה הרחבה שלי.
היא רחבה כי אני סובל מקלסטרופוביה עמוקה, כאילו שהמרחב יעזור.
הקלסטרופוביה היא בנפש שלי עמוק עמוק, לעולם לא אוכל להפטר ממנה.
בחלומות אבא מופיע. במטושטש, בחדר מלא ספרים, כמו בסרט דרמה-טרגי של סקורסזה.
אני נכנס, הכל אפוף עשן סיגריות. אבא נראה מאחור, אני מתקרב והוא מרים את ראשו לאט לאט, עיניו עצובות עצובות, עמוקות. מאשימות.

אבא..

שייקלה שלי, אהה אתה עוד תעמוד בפני שוקת שבורה..
כן, אני יודע את זה אבא.

כמה רגשות אשם אני יכול לשאת על עצמי בגיל צעיר כל כך, חשבתי לעצמי.
הרגשתי אשם בחיי, באלוהיי, האשמת אותי במותך, ביסורך.

הימים הנוראים לא אומרים לי כלום.

סליחות

סליחות בכותל

אני צופה מהחלון הגבוה בדירתי, הם הולכים.. לסליחות.. לסלוח לאלוהים על כל הימים הנוראים שברא לנו, ולהאשים את עצמנו בזה.
אין לי זכרונות, אולי השכחה זה הדבר הטוב שבחיי, מאיי שם עולה בי קול אותו נער תמים, בישיבה הקטנה – קול דודי דופק פתחי לי"..
אני לא רואה הרבה. כמו מושכי הסירות בוולגה, אני הולך לעבודתי, בשביל לממן אותי ואת צרכיי המיוחדים, חוזר לדירה, לוקח את הכדור, אוכל משהו הולך לישון. מצייר. משחק. הכל באופן מכני.
הכל דופק הכל מת, וטוב שכך, גם ככה הכל אבוד..

אבל זה בא משום מקום, וזה היכה בי מתחת החגורה..
מי יודע כמה זה שימושי, אני הרי עבריין קטן.
מי יקבל אותי, אני לא שייך לזה כבר, מאוחר מידיי, מאוחר מידיי
"צו שפייט".. כמו שאבא היה אומר.

"..בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

איזה עבריינים בלאט..
פושעי ישראל בגופם.

משהו שלא ניטשה, מרקוס אורליוס, או פרויד עם הפסיכואנליזה הדפוקה שלו, הם לא יבינו את זה אף פעם. הטראומות שלנו שקועות עמוק בחלבונים שלנו.
איתם נחייה איתם נמות, ניקח אותם איתנו אל הקבר
בעוונותינו..

יש לנו כתפיים רחבות.
אלוהים.. הוא זקן מידיי לשאת באחריות..

הא לך שוקת שבורה..

—-

אבי סלומון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

מחשבה אחת על “ימים נוראיים 1

  1. מבינה אותך מאוד… זה ממש משקףאת המציאות מה שכתבת… אני בעצמי לא יודעת איך לאכול את רגשות האשמה האלה:( יש עצות? איך אתה מתמודד עם המציאות היומיומית הזאת?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s