חשיכה דוחקת עצמה למרחבי רקיע מואר, מעמעמת את תכול השמיים ומבשרת על בוא הערב.
לבן ושחור. הוא בלבן, חולצה, כיפה, ציצית; פניו מאירות. מקולח. עוד רגע שבת נכנסת. אני בגופיה שחורה, יחף על הספה, גיטרה לרגליי; מבט מהורהר ומיוסר.
לבן ושחור. בוא שב עוד קצת, נדבר כבעבר. כשישבנו יחד בבית המדרש, כשדיברנו על הדשא, במרפסת של הישיבה. כשהכנו קפה בחדר-קפה, כשהלכנו לשיעור, כשהסתובבנו שעות בישוב. בוא שב על ידי על הספה הזאת, בחדר הזה, ברגעים האלה שלפני כניסת שבת ונדבר עוד.
פנים וחוץ. הוא עומד בפתח, חצוי בין פנים וחוץ. דמותו על רקע הנוף והשמיים המחשיכים עלינו. פניו אלי, ואחר נסוב. צריך ללכת. לכו נרננה. מרדכי. צריך ללכת להתפלל. חצוי בין המשך השיחה ובין עמידה לפני בוראו.
בא עד לכאן, טיפס ונכנס, וישב ודיבר, ולרגע שכחנו שיש כאן הבדל בין שחור ולבן, ושהוא הולך אבל אני נשאר לנגן. לכתוב על תחום שבת. לשמוע שיר. להיות בחלל הפנוי. לרגע השיחה היתה סתמית ונעימה, וחברית ורגילה. אבל אז שבת. שבת באה ולקחה איתה אותו. דחקה אותו אל הפתח. אני ממשיך הוא חוזר. זה תחום שבת. עד כאן איתי מכאן לבד.
רבי מאיר הולך, רבו אלישע המכונה "אחר" רוכב על הסוס. הם הולכים יחד. פנים מוכרות מציצות מהחלונות, בבתים רכילות ושברי שמועות. רבי מאיר הולך עם אלישע. זה שסרח. זה שרוכב על הסוס בשבת. הולכים. מדברים. על מה דיברו? זכרונות מהעבר, שאלות על העתיד. דברי סוגיה ופלפול, על משמעות ועל חיים. וכשהלכו היו העבר וההווה אחד. הגיעו לתחום שבת. אמר רבי מאיר עד כאן. מכאן אני שב, אתה ממשיך לבד. אל מחוץ לתחום.
חזר רבי מאיר. מצלמת התלמוד מלווה אותו. אלישע ברקע, רבי מאיר עיקר. תוכו אכל קליפתו זרק. מי היה שם לצלם את אלישע. מהו המשך הסיפור שהתרחש מחוץ לתחום. רבי מאיר חזר לבית המדרש, אך לאן הלך אלישע? מה עשה מחוץ לתחום שבת? לאן רכב? את מי פגש? על מה חשב? האם התגעגע? האם ציפה שרבי מאיר יצטרף אליו? האם התאכזב שנותר לבד? האם חשב לרדת מהסוס ולשוב עם רבי מאיר? האם הגה בשיחתו עם רבי מאיר כל אותו היום?
הוא הולך. אני נשאר. אני הולך. הוא נשאר. הוא נשאר בתחום, אני בחוץ. אני נשאר בחדר הוא יוצא להתפלל. גופיה שחורה, חולצה לבנה, ראש חשוף, כיפה עוטפת. מבט כזה, ומבט אחר. זיכרונות מצטלבים. תוך וקליפה.
הפעם, שלא כמו אצל אלישע, המצלמה נשארת איתי בחדר. אני מנגן, חושב לעצמי האם זה נכון עבורי שהחברים שלי דתיים כל כך. האם אני מוכן להמשיך עם השניות הזו ומה זה עושה לי? מה המחיר שזה גובה? אולי זה טוב שהוא הלך שהותיר אותי לבדי מחוץ לתחום שלא המשיך הלאה. הסיפור שלי מתועד. אני נושא את דמותו כל הערב, עד מאוחר. את דמותו העומדת בפתח, את הסמל הזה של ההליכה המשותפת אך לא עד הסוף.
ב"חמש דרשות" מדבר הרב סלובייצ'יק על הנערים שליוו את אברהם ויצחק לעקדה; על הציווי "שבו לכם עם החמור"; אתם תשארו מאחור, אין לכם עסק עם העולם הרוחני אליו אנחנו ממשיכים, אני אברהם ויצחק בני. את החומר הותירו מאחור. ישנה שותפות עד גבול מסוים. חברי, שב לך כאן. אין לך עסק עם העולם שהמשכתי אליו, אתה התמקד בגבולות בהן אתה נמצא. אין לך יכולת להמשיך ולהיות שותף בהמשך המסע שלי מעבר לתחום שבת. זה המסע שלי.
—–
מורדי מילר
אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –
כתיבה ביציאה 