ימים נוראיים 2

הקו שחוצה את נשמתי בין דת לחילוניות, חד בהוויתו…
משסע ומפצל. קיים. נוכח. ושורף.

העולם נע בזרימת מילות התפילה בחלל בית הכנסת, בחורים בלבוש שחור לבן במרפסת תחתיי מהווים עבורי תזכורת לעולם של גבולות שבריחתי ממנו לעולם לא מסתיימת.

בשלב מסוים של היום אני נשברת.
העיניים מטפטפות ללא מילים, מנקזות דרכם את המתח מהמפגש המחודש עם העולם שמרעיד בי את הקונפליקטים.
כל כך הרבה שנאה מתנקזת בבכיי, אני רוצה לתפוס את האדם הראשון שמראהו יעורר בי את הפחד לנענע אותו מפאותיו, מחליפתו. לצרוח באזניו שאני לא מסכנה, שהיצר הרע לא שבה את נשמתי ושלא נכנעתי לפיתויי העולם.
לבושים שחור לבן
אני רוצה לבעוט בטבורה של נשמתו עד שתסחט ממנה האויר וללחוש לו – אני שונה!

אני בוכה ובוכה, דמעות זולגות ממני אחת אחר השניה, ממקום בוער. כואב וחצוי.

—-
דפנה.

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

ימים נוראיים 1

ערב הימים הנוראים. וזה לא אומר לי כלום.
אני כבר שנים לא בקטע של זה, דברים רבים התאדו לי מהזכרון.
אני רק בן עשרים היום, כשפרשתי הייתי בן 16.
ארבע שנים.
ארבע שנים, זמן גדול, אבל קצר מידיי בשביל שכחה.
אפילו אבא ז"ל שעלה בסערה, דמותו מטושטשת מאוד.

לפעמים, רק לפעמים, בלילות אני מתעורר שטוף זיעה בדירה הרחבה שלי.
היא רחבה כי אני סובל מקלסטרופוביה עמוקה, כאילו שהמרחב יעזור.
הקלסטרופוביה היא בנפש שלי עמוק עמוק, לעולם לא אוכל להפטר ממנה.
בחלומות אבא מופיע. במטושטש, בחדר מלא ספרים, כמו בסרט דרמה-טרגי של סקורסזה.
אני נכנס, הכל אפוף עשן סיגריות. אבא נראה מאחור, אני מתקרב והוא מרים את ראשו לאט לאט, עיניו עצובות עצובות, עמוקות. מאשימות.

אבא..

שייקלה שלי, אהה אתה עוד תעמוד בפני שוקת שבורה..
כן, אני יודע את זה אבא.

כמה רגשות אשם אני יכול לשאת על עצמי בגיל צעיר כל כך, חשבתי לעצמי.
הרגשתי אשם בחיי, באלוהיי, האשמת אותי במותך, ביסורך.

הימים הנוראים לא אומרים לי כלום.

סליחות

סליחות בכותל

אני צופה מהחלון הגבוה בדירתי, הם הולכים.. לסליחות.. לסלוח לאלוהים על כל הימים הנוראים שברא לנו, ולהאשים את עצמנו בזה.
אין לי זכרונות, אולי השכחה זה הדבר הטוב שבחיי, מאיי שם עולה בי קול אותו נער תמים, בישיבה הקטנה – קול דודי דופק פתחי לי"..
אני לא רואה הרבה. כמו מושכי הסירות בוולגה, אני הולך לעבודתי, בשביל לממן אותי ואת צרכיי המיוחדים, חוזר לדירה, לוקח את הכדור, אוכל משהו הולך לישון. מצייר. משחק. הכל באופן מכני.
הכל דופק הכל מת, וטוב שכך, גם ככה הכל אבוד..

אבל זה בא משום מקום, וזה היכה בי מתחת החגורה..
מי יודע כמה זה שימושי, אני הרי עבריין קטן.
מי יקבל אותי, אני לא שייך לזה כבר, מאוחר מידיי, מאוחר מידיי
"צו שפייט".. כמו שאבא היה אומר.

"..בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

איזה עבריינים בלאט..
פושעי ישראל בגופם.

משהו שלא ניטשה, מרקוס אורליוס, או פרויד עם הפסיכואנליזה הדפוקה שלו, הם לא יבינו את זה אף פעם. הטראומות שלנו שקועות עמוק בחלבונים שלנו.
איתם נחייה איתם נמות, ניקח אותם איתנו אל הקבר
בעוונותינו..

יש לנו כתפיים רחבות.
אלוהים.. הוא זקן מידיי לשאת באחריות..

הא לך שוקת שבורה..

—-

אבי סלומון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

השבת שהפרידה בינינו

חשיכה דוחקת עצמה למרחבי רקיע מואר, מעמעמת את תכול השמיים ומבשרת על בוא הערב.

לבן ושחור. הוא בלבן, חולצה, כיפה, ציצית; פניו מאירות. מקולח. עוד רגע שבת נכנסת. אני בגופיה שחורה, יחף על הספה, גיטרה לרגליי; מבט מהורהר ומיוסר.

לבן ושחור. בוא שב עוד קצת, נדבר כבעבר. כשישבנו יחד בבית המדרש, כשדיברנו על הדשא, במרפסת של הישיבה. כשהכנו קפה בחדר-קפה, כשהלכנו לשיעור, כשהסתובבנו שעות בישוב. בוא שב על ידי על הספה הזאת, בחדר הזה, ברגעים האלה שלפני כניסת שבת ונדבר עוד.

פנים וחוץ. הוא עומד בפתח, חצוי בין פנים וחוץ. דמותו על רקע הנוף והשמיים המחשיכים עלינו. פניו אלי, ואחר נסוב. צריך ללכת. לכו נרננה. מרדכי. צריך ללכת להתפלל. חצוי בין המשך השיחה ובין עמידה לפני בוראו.

יציאה בשאלה

בא עד לכאן, טיפס ונכנס, וישב ודיבר, ולרגע שכחנו שיש כאן הבדל בין שחור ולבן, ושהוא הולך אבל אני נשאר לנגן. לכתוב על תחום שבת. לשמוע שיר. להיות בחלל הפנוי. לרגע השיחה היתה סתמית ונעימה, וחברית ורגילה. אבל אז שבת. שבת באה ולקחה איתה אותו. דחקה אותו אל הפתח. אני ממשיך הוא חוזר. זה תחום שבת. עד כאן איתי מכאן לבד.

רבי מאיר הולך, רבו אלישע המכונה "אחר" רוכב על הסוס. הם הולכים יחד. פנים מוכרות מציצות מהחלונות, בבתים רכילות ושברי שמועות. רבי מאיר הולך עם אלישע. זה שסרח. זה שרוכב על הסוס בשבת. הולכים. מדברים. על מה דיברו? זכרונות מהעבר, שאלות על העתיד. דברי סוגיה ופלפול, על משמעות ועל חיים. וכשהלכו היו העבר וההווה אחד. הגיעו לתחום שבת. אמר רבי מאיר עד כאן. מכאן אני שב, אתה ממשיך לבד. אל מחוץ לתחום.

חזר רבי מאיר. מצלמת התלמוד מלווה אותו. אלישע ברקע, רבי מאיר עיקר. תוכו אכל קליפתו זרק. מי היה שם לצלם את אלישע. מהו המשך הסיפור שהתרחש מחוץ לתחום. רבי מאיר חזר לבית המדרש, אך לאן הלך אלישע? מה עשה מחוץ לתחום שבת? לאן רכב? את מי פגש? על מה חשב? האם התגעגע? האם ציפה שרבי מאיר יצטרף אליו? האם התאכזב שנותר לבד? האם חשב לרדת מהסוס ולשוב עם רבי מאיר? האם הגה בשיחתו עם רבי מאיר כל אותו היום?

הוא הולך. אני נשאר. אני הולך. הוא נשאר. הוא נשאר בתחום, אני בחוץ. אני נשאר בחדר הוא יוצא להתפלל. גופיה שחורה, חולצה לבנה, ראש חשוף, כיפה עוטפת. מבט כזה, ומבט אחר. זיכרונות מצטלבים. תוך וקליפה.

הפעם, שלא כמו אצל אלישע, המצלמה נשארת איתי בחדר. אני מנגן, חושב לעצמי האם זה נכון עבורי שהחברים שלי דתיים כל כך. האם אני מוכן להמשיך עם השניות הזו ומה זה עושה לי? מה המחיר שזה גובה? אולי זה טוב שהוא הלך שהותיר אותי לבדי מחוץ לתחום שלא המשיך הלאה. הסיפור שלי מתועד. אני נושא את דמותו כל הערב, עד מאוחר. את דמותו העומדת בפתח, את הסמל הזה של ההליכה המשותפת אך לא עד הסוף.

ב"חמש דרשות" מדבר הרב סלובייצ'יק על הנערים שליוו את אברהם ויצחק לעקדה; על הציווי "שבו לכם עם החמור"; אתם תשארו מאחור, אין לכם עסק עם העולם הרוחני אליו אנחנו ממשיכים, אני אברהם ויצחק בני. את החומר הותירו מאחור. ישנה שותפות עד גבול מסוים. חברי, שב לך כאן. אין לך עסק עם העולם שהמשכתי אליו, אתה התמקד בגבולות בהן אתה נמצא. אין לך יכולת להמשיך ולהיות שותף בהמשך המסע שלי מעבר לתחום שבת. זה המסע שלי.

—–

מורדי מילר

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"