בין השורות: על הביצה והתרנגולת של הדתל"שים

בראיון שכותרתו – למה דתל"שים כותבים? – "הטקסט הוא דת"
שואלת שהרה בלאו

"בהכללה די גורפת ניתן לומר שהחוזרים בתשובה או "המתקרבים", שייכים לתחום המוזיקה (אביתר בנאי, עמיר בניון, אתי אנקרי), ואילו החוזרים בשאלה או "המתרחקים" פונים לעולם הכתיבה (דב אלבוים, דרור פויר, שמעון אדף). איזה הסבר אתה יכול להציע לתופעה הזו?"

והתשובה שמשיב ד"ר גלסנר –
"פעם הצעתי את הטענה שכותבים אינם זקוקים לחזרה בתשובה, כי יש להם כבר דת והיא הטקסט. הטקסט הוא דת מכיוון שהוא מופשט ומסודר ולא "טבעי", בניגוד למוזיקה שיש בה משהו "דיוניסי" וקרוב לגוף ולבשר. המוזיקאים, שיש להם את הצד הדיוניסי של המוזיקה, מחפשים משהו מצנן יצרים, משהו מופשט-רוחני, משהו מסדיר שיחלץ מהכאוס הכללי של הקיום – ולכן הם נוטים לחזרה בתשובה, שהיא במידה מרובה חזרה אל הטקסט."

רק בעונות האחרונות של כוכב נולד, כיכבו ישראל בר-און ודוד לביא שיצאו בשאלה.
דיויד דריימן וג'ין סימונס מייצגים יחד עם אחרים את הדתל"שים בתעשיית המוזיקה בארה"ב.
כך שככל הנראה זמרים ישנם בכל המגזרים ב"יוצאים" כמו ב"חוזרים".

אבל, עדיין מסקרנת העובדה השניה שציינה בלאו בשאלתה, עליה אין חולק.
התופעה שאנו עדים לה – ריבוי הכותבים הדתל"שים.

למה זה קורה?

נחזור לשאלה שנשאלה בראיון – "מדוע הדתל"שים כותבים"?
השאלה מגיעה לאחר ההנחה שהדתל"ש, מי שעזב את הדת – כותב.

והתשובה בגוף השאלה –
היוצא בשאלה לא כותב.
הכותב, יוצא בשאלה.

נראה שההתייחסות לכתיבה כאל משהו טכני הובילה למסקנה שהיא לא יכולה להיות גורם.
אלא הכתיבה היא רק דת, דת שבה מוצא הדתל"ש את הסיפוק לחסכים מעברו הדתי.

מהותה של הכתיבה היא פורצת. בכתיבה נפרצו תמיד גבולות חדשים. לאוחז בקולמוס אין מעצורים.
הדת לעומת זאת מטבעה – מקבעת גבולות וגדרים.
הכותב, שבמהותו הוא שופע וצולל לעומקים ורבדים חדשים, מוכרח לצאת אל מחוץ לגבולות הדת.

הדברים תקפים גם לגבי מי שהחל בכתיבתו רק לאחר שיצא בשאלה. נפשו תמיד צמאה לכך אבל במגבלות הדת לא נמצא לכך מקום. עד אשר יצא לחופשי.
זה מן הסתם גם ההסבר לזמרים שהחלו לשיר אחר יציאתם בשאלה.

הטעות ביחס לכתיבה כאל טקסט יבש או "דת" שמהווה מפלט, לא נובעת ככל הנראה מאי ההבנה את הכתיבה.
אלא מחוסר הבנה את תהליך היציאה בשאלה בכלל, ושל היוצא הכותב בפרט.

—-
קובי נאמן

הג'ינס הראשון שלי

המשפט "החיים שלי מתחלקים לשניים – לפני שטעמתי קוקה קולה, ואחרי" הפך עם השנים לנבוב וחסר משמעות, הרי אין מצב שהחיים שלך באמת מאופיינים בשתיית קוקה קולה.
לעיתים רחוקות מאוד יוצא לאדם להגדיר את עצמו מחדש.

יוצאים בשאלה לעומת זאת – חווים את נקודת האל חזור הזו אינספור פעמים בפיצ'יפקעס (הדברים הקטנים) שאדם זר לעיתים יתקשה להבין.

כבר מגיל קטן הייתה לי תחושה שאצא מהמגזר החרדי בו גדלתי. תמיד רציתי את האחר.
מידי פעם אף מצאתי את עצמי מתאמץ נואשות להשיג סרט מצונזר משכן סורר והולך לצפות בו בבית של חבר (סורר).

בהגיעי לח"י שנים במערכת השמש, הגיל לו חיכיתי כל כך, החלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי.

יריית הפתיחה שלי הייתה בערב יום העצמאות 2011. אז החלטנו מספר חברים לנסוע לחגיגות יום העצמאות בתל-אביב. דאגנו לרכב, החלטנו איך נבלה את הערב ואז התעוררה הבעיה האמיתית –
לאף אחד מאיתנו לא היו בגדים הולמים.

נסענו בזריזות לעיר, זאת בידיעה שהחנויות נסגרות עם שקיעה.
התחלנו בהתרוצצות נמרצת במדרחוב הירושלמי המתרוקן ותרנו אחר חנות שטרם נעלה שעריה. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג כמה אמורים לעלות מכנסי ג'ינס ואיזה צבע טי-שירט יתן לנו לוק סביר.
ובכל זאת – היינו נחרצים.

לאחר חיפוש די מייאש הגענו לחנות מותגים על סף סגירה, אך מסקרנות הסכים המוכר להעניק שירות מסור לחבורת הדוסים ההמומים למדי שבאו לרכוש את הג'ינס הראשון בחייהם.

מלאכת המדידה לא נשאה פרי שהרי לא היה לי מושג איך אני אמור להיראות בג'ינס, אמנם אני חולף על פני אלפי לובשי ג'ינס ביום, אבל אף פעם לא חשבתי להעניק מחשבה יתירה לגזרה צמודה או רחבה, גבוהה או נמוכה. דהוי, כהה או משופשף. כל הנ"ל היה כמו טורקית עבורי, הנער הירושלמי דובר האידיש.

המוכר האדיב הסביר לי בערך מה הולך ועם מה לא הולכים וכמובן מה יפה לי. הבטתי על עצמי במראה ומלמלתי לחברי המופתעים כי אני "אשכרה" לא מזהה את עצמי. השינוי איננו רק חזותי כי אם מהותי, לעולם לא חשבתי כי אני אזכה ללבוש צמד רצועות בד מרופט וכשהגיע הרגע הייתי המאושר באדם!

המוכר הגיע על שכרו הלא רע בכלל כאשר הצליח לשכנע אותי שהמחיר למכנס בודד נע בין ה-300 ל-400 שקלים, אני לתומי חשבתי שזהו מחירו הגלובלי של המכנס התכול המבוקש.

בשעה שבע בא לאסוף אותי נהגינו התורן המסור והתחלנו לחפש מקום בו נוכל להתלבש.
היינו לבושים במחלצות ה'שחור – לבן' החסידיות, וכמובן שכל עניין המלתחה החדשה היה סוד אפל וכמוס. לאחר דיונים ארוכים בשאלה איפה יראו אותנו ואיפה נוכל להתפשט בהחבא ובבטחה מצאנו מקום מסתור מתאים מספר מטרים מגינות סחרוב ביציאה מירושלים מכיוון גבעת שאול.

עקב המחסור בתא הלבשה ובמראות במיקום החשוך והפיראטי שבחרנו כמלתחה, ובכדי לבדוק את התאמת הבגדים, צילמנו אחד את השני וכך זיהינו איפה עלינו ליישר את המכנס ואיפה לעקם…

במהלך חגיגות הרחוב התל אביביות, באמצע סדום ועמורה. חשבתי לעצמי עודני רוקד כמו אשכנזי במרכז החאפלה, כי אפשר בהחלט לומר שחיי מתחלקים לשניים, לפני שלבשתי ג'ינס – ואחרי.
החוויה העוצמתית שהייתה כרוכה ברכישת הבגדים הייתה עבורי הדחיפה האחרונה אל מחוץ לעולם שהכל בו שחור ולבן.

יצאתי לשאלה, יצאתי לחופשי.

"For those that will fight for it…FREEDOM…has a flavor the protected shall never know"
L/Cpl Edwin L. "Tim" Craft
1968 Khe Sanh Combat Base

תרגום – "לחופש יש טעם אותו השמורים לעולם לא יכירו".

—-

י.ק.

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

שאלת השאלות

שאלת השאלות

מילים ונשיקות
הבטחות אהבה
ריקנות ושקרים
לטיפות אכזבה

*

חיבוק עמוק
נגינת נשמה
כבלי מתכת
צלילי דומיה

*

רק הסבר
איך בשאלתי
נדם כל קיומך?

—-

הדסה סימון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"