הפגישה עם אלוהים

הגעתי אל המקום אחרי מספר דקות של צעידה מביתי, ממקומי הטבעי, זו הייתה חלקת אלוהים קטנה, ובלי כל קשר לביטוי, עבורי זו אכן הייתה חלקתו של האל, כאן אני פוגש בו.

"אתה כאן?" אני שואל מהורהר, ונזכר בדו-שיח דומה בגן עדן מקדם שלאחר החטא. "ודאי", "אני תמיד כאן" שמעתי את קולו בתוכי, "וגם שם, בכל מקום שבו תרצה בי". "כן", אמרתי "אבל אני רוצה דווקא כאן, כאן זה רק אני ואתה". 'או אולי', חשבתי בשקט 'רק אני ואני', הוא טוען שהוא בכל מקום שבו ארצה בו, אני תוהה לעצמי, וכשאיני רוצה בו, היכן הוא? האם הוא מתפוגג, נעלם, מן תוצרת רוחנית של הרצון שלי בו, הצורך שלי אליו.

"הי, אתה איתי?" אני נזכר פתאם שאנחנו באמצע פגישה דחופה לברור היחסים בינינו. "אני תמיד איתך" הוא עונה כדרכו. "אולי תפסיק עם זה", אני מתכעס, "עם מה?" הוא מיתמם, "כאילו שאינך יודע" אני עוקץ, ובכל זאת מסביר; "עם התשובות התמידיות האלה", 'לטרוח להסביר לו?' אני שוב מתלבט, אולי הוא לא יבין, אולי אינו יכול להבין, הרי זוהי מהותו, מן תמידי ואינסופי שכזה..

"נכון שאתה שונא אותנו?" אני יורה לפתע, "מה פתאם" הוא קופץ ממקומו שבתוכי, "אתם אהבת חיי, בחירי הזן האנושי", הוא אומר. "אז במה נגרענו מבחירי ליבך המקוריים? עימם טרחת לדבר, ירדת אליהם בעצמך ממש. לא כמו פה בחלקתך, בין עצי היער, שאתה מדבר עימי מתוכי, בליבי שלי. ומדוע את קולך לא אשמע, מדוע לא אדעך אלוהי..?!"

הוא משתתק, גם הוא יודע כמוני, הרבה תשובות באמתחתו, אבל אלו לא יירצו את שאלתי, את בקשתי. ובמקום לענות הוא מצטט, את עצמו, "ואנוכי הסתר אסתיר פני".

"אתה רע! אתה יודע את זה?" אני לא יכול שלא לכעוס, "הלא זהו תרוץ קלוש אפילו כשנביאך אומר אותו בזמנו, ואתה מצפה מבן אנוש שכמותי שנולד בדורי המוסתר והאפל לבנות על זה?, די אלוהים, בחייך, אתה לא ריאלי!" אני מסיק את המסקנה..
ועכשיו כאילו להכעיס עוד יותר הוא עונה, "מעולם לא הייתי".  "מעולה", אני אומר לו בכעס מופגן, "אז אולי הגיע הזמן שאני כן אהיה מעט ריאלי, אתה יודע מה יקרה אז, הפגישות בינינו יסתיימו", "בראליות," אני מסביר, "אתה פשוט לא קיים".

והוא חוזר לשתיקתו, או שלא, שהרי שתיקה היא מניעת הדיבור, והוא, מעולם לא דיבר..

—-

מהרהר בשאלה

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

בין השורות: ראיון עם כותב ביציאה

השבוע החלטנו להגיש עבורכם ראיון עם כותב באתר.
אז פגשנו את אליהו כדי לנסות להעלות על הכתב ראשי פרקים ממסעו של יוצא בשאלה.


אליהו היה תלמיד ישיבה מן המניין באחת הישיבות של האליטה החרדית הספרדית בירושלים. הוא נולד בירושלים למשפחה חרדית שורשית, רביעי מתוך תשעה אחים ואחיות.

בגיל 18 לאחר שסיים שלוש שנות לימוד בהצטיינות בישיבה הקטנה, ולאחר שנתיים נוספות של שקידה בישיבה הגבוהה הוא עזב ביום בהיר את הכל. השאיר מאחוריו משפחה, חברים והווי חיים. ופנה לחיות את חייו הרחק מעברו החרדי.
כיום אליהו בן 19, חי במרכז תל אביב, עובד ומתכונן ללימודי תואר, ולא מתחרט לרגע.

 

תעזור לנו להבין מה גורם לבחור ישיבה, שכמוהו ישנם עוד אלפים שמתפללים ולומדים מידי יום ביומו, לקום ביום בהיר אחד ולעזוב הכל?

יש יוצאים מכל מיני סיבות, מה שהוביל אותי אישית ליציאה היה איבוד האמונה באלוהים.

ואיך קורה כזה דבר? איך בחור חרדי, תלמיד ישיבה מן המניין שחונך מקטנות לתורה ואמונה מאבד אותה ביום בהיר?

עוד כשלמדתי בישיבה קטנה הייתי נחשב "מתמיד", שעות על גבי שעות הייתי לומד ברצף.
שיטת הלימוד בישיבה כללה רכישת ידיעות בכמות בגמרא ובתנ״ך. וכשלומדים את שניהם עולות הרבה שאלות, על הגמרא בעיקר, שהיא בעצם ׳פירוש׳ לתנ״ך,
אבל מה שבעיקר הפריע לי היה מה שאני ראיתי כסילוף – על כל פסוק מהתנ"ך תמצא בתלמוד כמה פירושים לכאן ולכאן. ושאלתי את עצמי: אם אכן התורה הינה 'תורת אמת' אבסולוטית שנמסרה מאב לבן ומרב לתלמיד. מהיכן נוצרו כל חילוקי הדעות הללו על כל פרט שולי?!
יתרה מכך, בתורה ובתלמוד ישנן מעשיות והלכות שמאוד הפליאו אותי, והביאו אותי לחקור על אמיתות התורה. ולמעלה מזה, על אמיתות האלוהים.

מתי הבנת שעתידך איננו בין כותלי בית המדרש?

בגיל 14 כבר הפסקתי בהדרגתיות לשמור מצוות, אבל אז עוד חשבתי שאשתנה, חשבתי שזה ׳יעבור לי ובסוף כן אמצא תשובות לכל השאלות שהתרוצצו לי בראש. אבל עם הזמן הבנתי שזו לא תופעה חולפת, והתשובות לא תבואנה.
אך עדיין לא חשבתי על ׳עריקה׳. עד גיל 17, בתקופה הזאת גיליתי את הרשתות החברתיות והפורומים ברשת, ואז נחשפתי לתופעת ה'חרדים בעל כרחם', וקיבלתי את ההחלטה שאני לא אחיה כך את חיי בשקר ובזהות כפולה.
אבל, חיכיתי לגיל 18 שכבר לא אהיה ׳קטין׳ ואוכל למצוא עבודה מסודרת ולשכור דירה, ואכן כשנהייתי בן 18 קיימתי לעצמי את הבטחתי, ויצאתי.

היו רגעים של שבירה? אולי אפילו זמנים של חרטה?

היה רגע של משבר בעקבות היציאה, שבני משפחתי החליטו שהם אמנם שומרים איתי על קשר, אבל אינם עוזרים לי ולא תומכים בי כלל. וכשלושה חדשים לאחר היציאה, שיצאתי מעולם הישיבות ללא ידע, או נסיון תעסוקתי כל שהוא. נתקעתי ללא כסף עבור שכ״ד, וכשביקשתי מההורים הלוואה הם סירבו. זה שבר אותי כיוון שהם לא נמנעו כי לא היה ביכולתם לסייע לי ולו בהלוואה זמנית.
אלא הם צירפו לסירובם הסבר – "אנחנו לא רוצים לסייע בידי עוברי עבירה" (מושג הלכתי כ.ב.) וזה שבר אותי, כי ידעתי שהם כן יכולים לעזור לי, בדיוק כמו שהם עוזרים לאחרים. אבל רק כיוון שהחלטתי ללכת בדרך שונה מהם, אפילו שאני בנם בשר מבשרם…
והיו לי עוד כמה מקרים שגרמו לי לחשוב על ההחלטה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש, אבל בסופו של דבר אני לא חושב שהייתה החלטה נכונה שעשיתי בחיים שלי יותר מההחלטה הזו.

יש משהו שהיית עושה אחרת בתהליך היציאה?

כשיצאתי בשאלה, הודעתי להורי על כך רק כשבוע לאחר שכבר עברתי לתל אביב. הם עוד חשבו לתומם שאני בין כתלי הישיבה.. אולי אם הייתי מסביר להם קודם הם היו מקבלים את זה אחרת.
אבל מטבע הדברים בתהליך שכזה עושים טעויות. אף אחד לא בא ומדריך אותך מה לעשות ואיך.

מה זה בשבילך 'יציאה בשאלה'?

בשבילי יציאה בשאלה זה ללכת אחרי הלב שלך, ההחלטות שלך, לא להירתע משום קשיים חיצוניים, פיזיים או נפשיים, זה אומר שחרור מכלא מחשבתי שנכפה עליך על ידי אחרים, זה תהליך מורכב שדורש הרבה סבלנות וכוחות נפש לעבור אותו, וזה מה שאני מאחל לכל מי שאני אוהב, למשפחה ולחברים, שישתחררו מהכבלים שכובלים אותם ללא סיבה מוצדקת, ושיפקחו להם העיניים לעשות את הנכון והטוב עבורם.

ונסיים בשאלה שהכי מסקרנת על כותב ב"כתיבה ביציאה" –
מתי התחלת לכתוב? ועד כמה היציאה בשאלה משפיעה על הכתיבה?

תחילת דרכי בשירה הייתה עוד בישיבה, כשהחלטתי שאינני רוצה ללמוד עוד גמרא והלכות, התחלתי ללמוד דקדוק ושירה דרך ספרי משוררים יהודים מלפני 600-1000 שנה (שלמה אבן גבירול ואחרים), ובמקביל הייתי כותב הקדמות לספרים שיצאו לאור על ידי הישיבה שלמדתי בה, וכך השתלמתי בכתיבה.
השיר הראשון לאחר היציאה נכתב אחרי המקרה שעליו סיפרתי קודם ובעקבות המשבר האישי, ומאז אני לא מפסיק, ועוד היד נטויה.

בהצלחה לך בהמשך הדרך, ואל תפסיק לכתוב..

 

יציאה בשאלה

אלוהים, והאב ה(לא) רחמן

יוצאים בשאלה

קווי האור
(במעומעם)
פלשו אל החדר
ואבא שלי הכה אותי.

*

זה הגיע לי, כמובן,
כי את שמו חיללתי
כשאותו קיללתי
יהא שמו
ברוך.

*

אבא שלי הכה אותי
ואני, אני קראתי לאלוהים
(בתמימות נעורים).

*

אלוהים, אב הרחמן,
מה שפר מזלי שאת שמך
(עוד)
לא ביזיתי.

—-

יעקב פילצר

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"