הפגישה עם אלוהים

הגעתי אל המקום אחרי מספר דקות של צעידה מביתי, ממקומי הטבעי, זו הייתה חלקת אלוהים קטנה, ובלי כל קשר לביטוי, עבורי זו אכן הייתה חלקתו של האל, כאן אני פוגש בו.

"אתה כאן?" אני שואל מהורהר, ונזכר בדו-שיח דומה בגן עדן מקדם שלאחר החטא. "ודאי", "אני תמיד כאן" שמעתי את קולו בתוכי, "וגם שם, בכל מקום שבו תרצה בי". "כן", אמרתי "אבל אני רוצה דווקא כאן, כאן זה רק אני ואתה". 'או אולי', חשבתי בשקט 'רק אני ואני', הוא טוען שהוא בכל מקום שבו ארצה בו, אני תוהה לעצמי, וכשאיני רוצה בו, היכן הוא? האם הוא מתפוגג, נעלם, מן תוצרת רוחנית של הרצון שלי בו, הצורך שלי אליו.

"הי, אתה איתי?" אני נזכר פתאם שאנחנו באמצע פגישה דחופה לברור היחסים בינינו. "אני תמיד איתך" הוא עונה כדרכו. "אולי תפסיק עם זה", אני מתכעס, "עם מה?" הוא מיתמם, "כאילו שאינך יודע" אני עוקץ, ובכל זאת מסביר; "עם התשובות התמידיות האלה", 'לטרוח להסביר לו?' אני שוב מתלבט, אולי הוא לא יבין, אולי אינו יכול להבין, הרי זוהי מהותו, מן תמידי ואינסופי שכזה..

"נכון שאתה שונא אותנו?" אני יורה לפתע, "מה פתאם" הוא קופץ ממקומו שבתוכי, "אתם אהבת חיי, בחירי הזן האנושי", הוא אומר. "אז במה נגרענו מבחירי ליבך המקוריים? עימם טרחת לדבר, ירדת אליהם בעצמך ממש. לא כמו פה בחלקתך, בין עצי היער, שאתה מדבר עימי מתוכי, בליבי שלי. ומדוע את קולך לא אשמע, מדוע לא אדעך אלוהי..?!"

הוא משתתק, גם הוא יודע כמוני, הרבה תשובות באמתחתו, אבל אלו לא יירצו את שאלתי, את בקשתי. ובמקום לענות הוא מצטט, את עצמו, "ואנוכי הסתר אסתיר פני".

"אתה רע! אתה יודע את זה?" אני לא יכול שלא לכעוס, "הלא זהו תרוץ קלוש אפילו כשנביאך אומר אותו בזמנו, ואתה מצפה מבן אנוש שכמותי שנולד בדורי המוסתר והאפל לבנות על זה?, די אלוהים, בחייך, אתה לא ריאלי!" אני מסיק את המסקנה..
ועכשיו כאילו להכעיס עוד יותר הוא עונה, "מעולם לא הייתי".  "מעולה", אני אומר לו בכעס מופגן, "אז אולי הגיע הזמן שאני כן אהיה מעט ריאלי, אתה יודע מה יקרה אז, הפגישות בינינו יסתיימו", "בראליות," אני מסביר, "אתה פשוט לא קיים".

והוא חוזר לשתיקתו, או שלא, שהרי שתיקה היא מניעת הדיבור, והוא, מעולם לא דיבר..

—-

מהרהר בשאלה

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"