בין השורות: על הביצה והתרנגולת של הדתל"שים

בראיון שכותרתו – למה דתל"שים כותבים? – "הטקסט הוא דת"
שואלת שהרה בלאו

"בהכללה די גורפת ניתן לומר שהחוזרים בתשובה או "המתקרבים", שייכים לתחום המוזיקה (אביתר בנאי, עמיר בניון, אתי אנקרי), ואילו החוזרים בשאלה או "המתרחקים" פונים לעולם הכתיבה (דב אלבוים, דרור פויר, שמעון אדף). איזה הסבר אתה יכול להציע לתופעה הזו?"

והתשובה שמשיב ד"ר גלסנר –
"פעם הצעתי את הטענה שכותבים אינם זקוקים לחזרה בתשובה, כי יש להם כבר דת והיא הטקסט. הטקסט הוא דת מכיוון שהוא מופשט ומסודר ולא "טבעי", בניגוד למוזיקה שיש בה משהו "דיוניסי" וקרוב לגוף ולבשר. המוזיקאים, שיש להם את הצד הדיוניסי של המוזיקה, מחפשים משהו מצנן יצרים, משהו מופשט-רוחני, משהו מסדיר שיחלץ מהכאוס הכללי של הקיום – ולכן הם נוטים לחזרה בתשובה, שהיא במידה מרובה חזרה אל הטקסט."

רק בעונות האחרונות של כוכב נולד, כיכבו ישראל בר-און ודוד לביא שיצאו בשאלה.
דיויד דריימן וג'ין סימונס מייצגים יחד עם אחרים את הדתל"שים בתעשיית המוזיקה בארה"ב.
כך שככל הנראה זמרים ישנם בכל המגזרים ב"יוצאים" כמו ב"חוזרים".

אבל, עדיין מסקרנת העובדה השניה שציינה בלאו בשאלתה, עליה אין חולק.
התופעה שאנו עדים לה – ריבוי הכותבים הדתל"שים.

למה זה קורה?

נחזור לשאלה שנשאלה בראיון – "מדוע הדתל"שים כותבים"?
השאלה מגיעה לאחר ההנחה שהדתל"ש, מי שעזב את הדת – כותב.

והתשובה בגוף השאלה –
היוצא בשאלה לא כותב.
הכותב, יוצא בשאלה.

נראה שההתייחסות לכתיבה כאל משהו טכני הובילה למסקנה שהיא לא יכולה להיות גורם.
אלא הכתיבה היא רק דת, דת שבה מוצא הדתל"ש את הסיפוק לחסכים מעברו הדתי.

מהותה של הכתיבה היא פורצת. בכתיבה נפרצו תמיד גבולות חדשים. לאוחז בקולמוס אין מעצורים.
הדת לעומת זאת מטבעה – מקבעת גבולות וגדרים.
הכותב, שבמהותו הוא שופע וצולל לעומקים ורבדים חדשים, מוכרח לצאת אל מחוץ לגבולות הדת.

הדברים תקפים גם לגבי מי שהחל בכתיבתו רק לאחר שיצא בשאלה. נפשו תמיד צמאה לכך אבל במגבלות הדת לא נמצא לכך מקום. עד אשר יצא לחופשי.
זה מן הסתם גם ההסבר לזמרים שהחלו לשיר אחר יציאתם בשאלה.

הטעות ביחס לכתיבה כאל טקסט יבש או "דת" שמהווה מפלט, לא נובעת ככל הנראה מאי ההבנה את הכתיבה.
אלא מחוסר הבנה את תהליך היציאה בשאלה בכלל, ושל היוצא הכותב בפרט.

—-
קובי נאמן