הקו שחוצה את נשמתי בין דת לחילוניות, חד בהוויתו…
משסע ומפצל. קיים. נוכח. ושורף.
העולם נע בזרימת מילות התפילה בחלל בית הכנסת, בחורים בלבוש שחור לבן במרפסת תחתיי מהווים עבורי תזכורת לעולם של גבולות שבריחתי ממנו לעולם לא מסתיימת.
בשלב מסוים של היום אני נשברת.
העיניים מטפטפות ללא מילים, מנקזות דרכם את המתח מהמפגש המחודש עם העולם שמרעיד בי את הקונפליקטים.
כל כך הרבה שנאה מתנקזת בבכיי, אני רוצה לתפוס את האדם הראשון שמראהו יעורר בי את הפחד לנענע אותו מפאותיו, מחליפתו. לצרוח באזניו שאני לא מסכנה, שהיצר הרע לא שבה את נשמתי ושלא נכנעתי לפיתויי העולם.
אני רוצה לבעוט בטבורה של נשמתו עד שתסחט ממנה האויר וללחוש לו – אני שונה!
אני בוכה ובוכה, דמעות זולגות ממני אחת אחר השניה, ממקום בוער. כואב וחצוי.
—-
דפנה.
אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –
כתיבה ביציאה 