ימים נוראיים 1

ערב הימים הנוראים. וזה לא אומר לי כלום.
אני כבר שנים לא בקטע של זה, דברים רבים התאדו לי מהזכרון.
אני רק בן עשרים היום, כשפרשתי הייתי בן 16.
ארבע שנים.
ארבע שנים, זמן גדול, אבל קצר מידיי בשביל שכחה.
אפילו אבא ז"ל שעלה בסערה, דמותו מטושטשת מאוד.

לפעמים, רק לפעמים, בלילות אני מתעורר שטוף זיעה בדירה הרחבה שלי.
היא רחבה כי אני סובל מקלסטרופוביה עמוקה, כאילו שהמרחב יעזור.
הקלסטרופוביה היא בנפש שלי עמוק עמוק, לעולם לא אוכל להפטר ממנה.
בחלומות אבא מופיע. במטושטש, בחדר מלא ספרים, כמו בסרט דרמה-טרגי של סקורסזה.
אני נכנס, הכל אפוף עשן סיגריות. אבא נראה מאחור, אני מתקרב והוא מרים את ראשו לאט לאט, עיניו עצובות עצובות, עמוקות. מאשימות.

אבא..

שייקלה שלי, אהה אתה עוד תעמוד בפני שוקת שבורה..
כן, אני יודע את זה אבא.

כמה רגשות אשם אני יכול לשאת על עצמי בגיל צעיר כל כך, חשבתי לעצמי.
הרגשתי אשם בחיי, באלוהיי, האשמת אותי במותך, ביסורך.

הימים הנוראים לא אומרים לי כלום.

סליחות בכותל

אני צופה מהחלון הגבוה בדירתי, הם הולכים.. לסליחות.. לסלוח לאלוהים על כל הימים הנוראים שברא לנו, ולהאשים את עצמנו בזה.
אין לי זכרונות, אולי השכחה זה הדבר הטוב שבחיי, מאיי שם עולה בי קול אותו נער תמים, בישיבה הקטנה – קול דודי דופק פתחי לי"..
אני לא רואה הרבה. כמו מושכי הסירות בוולגה, אני הולך לעבודתי, בשביל לממן אותי ואת צרכיי המיוחדים, חוזר לדירה, לוקח את הכדור, אוכל משהו הולך לישון. מצייר. משחק. הכל באופן מכני.
הכל דופק הכל מת, וטוב שכך, גם ככה הכל אבוד..

אבל זה בא משום מקום, וזה היכה בי מתחת החגורה..
מי יודע כמה זה שימושי, אני הרי עבריין קטן.
מי יקבל אותי, אני לא שייך לזה כבר, מאוחר מידיי, מאוחר מידיי
"צו שפייט".. כמו שאבא היה אומר.

"..בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

איזה עבריינים בלאט..
פושעי ישראל בגופם.

משהו שלא ניטשה, מרקוס אורליוס, או פרויד עם הפסיכואנליזה הדפוקה שלו, הם לא יבינו את זה אף פעם. הטראומות שלנו שקועות עמוק בחלבונים שלנו.
איתם נחייה איתם נמות, ניקח אותם איתנו אל הקבר
בעוונותינו..

יש לנו כתפיים רחבות.
אלוהים.. הוא זקן מידיי לשאת באחריות..

הא לך שוקת שבורה..

—-

אבי סלומון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –

השבת שהפרידה בינינו

חשיכה דוחקת עצמה למרחבי רקיע מואר, מעמעמת את תכול השמיים ומבשרת על בוא הערב.

לבן ושחור. הוא בלבן, חולצה, כיפה, ציצית; פניו מאירות. מקולח. עוד רגע שבת נכנסת. אני בגופיה שחורה, יחף על הספה, גיטרה לרגליי; מבט מהורהר ומיוסר.

לבן ושחור. בוא שב עוד קצת, נדבר כבעבר. כשישבנו יחד בבית המדרש, כשדיברנו על הדשא, במרפסת של הישיבה. כשהכנו קפה בחדר-קפה, כשהלכנו לשיעור, כשהסתובבנו שעות בישוב. בוא שב על ידי על הספה הזאת, בחדר הזה, ברגעים האלה שלפני כניסת שבת ונדבר עוד.

פנים וחוץ. הוא עומד בפתח, חצוי בין פנים וחוץ. דמותו על רקע הנוף והשמיים המחשיכים עלינו. פניו אלי, ואחר נסוב. צריך ללכת. לכו נרננה. מרדכי. צריך ללכת להתפלל. חצוי בין המשך השיחה ובין עמידה לפני בוראו.

בא עד לכאן, טיפס ונכנס, וישב ודיבר, ולרגע שכחנו שיש כאן הבדל בין שחור ולבן, ושהוא הולך אבל אני נשאר לנגן. לכתוב על תחום שבת. לשמוע שיר. להיות בחלל הפנוי. לרגע השיחה היתה סתמית ונעימה, וחברית ורגילה. אבל אז שבת. שבת באה ולקחה איתה אותו. דחקה אותו אל הפתח. אני ממשיך הוא חוזר. זה תחום שבת. עד כאן איתי מכאן לבד.

רבי מאיר הולך, רבו אלישע המכונה "אחר" רוכב על הסוס. הם הולכים יחד. פנים מוכרות מציצות מהחלונות, בבתים רכילות ושברי שמועות. רבי מאיר הולך עם אלישע. זה שסרח. זה שרוכב על הסוס בשבת. הולכים. מדברים. על מה דיברו? זכרונות מהעבר, שאלות על העתיד. דברי סוגיה ופלפול, על משמעות ועל חיים. וכשהלכו היו העבר וההווה אחד. הגיעו לתחום שבת. אמר רבי מאיר עד כאן. מכאן אני שב, אתה ממשיך לבד. אל מחוץ לתחום.

חזר רבי מאיר. מצלמת התלמוד מלווה אותו. אלישע ברקע, רבי מאיר עיקר. תוכו אכל קליפתו זרק. מי היה שם לצלם את אלישע. מהו המשך הסיפור שהתרחש מחוץ לתחום. רבי מאיר חזר לבית המדרש, אך לאן הלך אלישע? מה עשה מחוץ לתחום שבת? לאן רכב? את מי פגש? על מה חשב? האם התגעגע? האם ציפה שרבי מאיר יצטרף אליו? האם התאכזב שנותר לבד? האם חשב לרדת מהסוס ולשוב עם רבי מאיר? האם הגה בשיחתו עם רבי מאיר כל אותו היום?

הוא הולך. אני נשאר. אני הולך. הוא נשאר. הוא נשאר בתחום, אני בחוץ. אני נשאר בחדר הוא יוצא להתפלל. גופיה שחורה, חולצה לבנה, ראש חשוף, כיפה עוטפת. מבט כזה, ומבט אחר. זיכרונות מצטלבים. תוך וקליפה.

הפעם, שלא כמו אצל אלישע, המצלמה נשארת איתי בחדר. אני מנגן, חושב לעצמי האם זה נכון עבורי שהחברים שלי דתיים כל כך. האם אני מוכן להמשיך עם השניות הזו ומה זה עושה לי? מה המחיר שזה גובה? אולי זה טוב שהוא הלך שהותיר אותי לבדי מחוץ לתחום שלא המשיך הלאה. הסיפור שלי מתועד. אני נושא את דמותו כל הערב, עד מאוחר. את דמותו העומדת בפתח, את הסמל הזה של ההליכה המשותפת אך לא עד הסוף.

ב"חמש דרשות" מדבר הרב סלובייצ'יק על הנערים שליוו את אברהם ויצחק לעקדה; על הציווי "שבו לכם עם החמור"; אתם תשארו מאחור, אין לכם עסק עם העולם הרוחני אליו אנחנו ממשיכים, אני אברהם ויצחק בני. את החומר הותירו מאחור. ישנה שותפות עד גבול מסוים. חברי, שב לך כאן. אין לך עסק עם העולם שהמשכתי אליו, אתה התמקד בגבולות בהן אתה נמצא. אין לך יכולת להמשיך ולהיות שותף בהמשך המסע שלי מעבר לתחום שבת. זה המסע שלי.

—–

מורדי מילר

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –

בין השורות: ראיון עם כותב ביציאה

השבוע החלטנו להגיש עבורכם ראיון עם כותב באתר.
אז פגשנו את אליהו כדי לנסות להעלות על הכתב ראשי פרקים ממסעו של יוצא בשאלה.

אליהו היה תלמיד ישיבה מן המניין באחת הישיבות של האליטה החרדית הספרדית בירושלים. הוא נולד בירושלים למשפחה חרדית שורשית, רביעי מתוך תשעה אחים ואחיות.
בגיל 18 לאחר שסיים שלוש שנות לימוד בהצטיינות בישיבה הקטנה, ולאחר שנתיים נוספות של שקידה בישיבה הגבוהה הוא עזב ביום בהיר את הכל. השאיר מאחוריו משפחה, חברים והווי חיים. ופנה לחיות את חייו הרחק מעברו החרדי.
כיום אליהו בן 19, חי במרכז תל אביב, עובד ומתכונן ללימודי תואר, ולא מתחרט לרגע.

 

תעזור לנו להבין מה גורם לבחור ישיבה, שכמוהו ישנם עוד אלפים שמתפללים ולומדים מידי יום ביומו, לקום ביום בהיר אחד ולעזוב הכל?

יש יוצאים מכל מיני סיבות, מה שהוביל אותי אישית ליציאה היה איבוד האמונה באלוהים.

ואיך קורה כזה דבר? איך בחור חרדי, תלמיד ישיבה מן המניין שחונך מקטנות לתורה ואמונה מאבד אותה ביום בהיר?

עוד כשלמדתי בישיבה קטנה הייתי נחשב "מתמיד", שעות על גבי שעות הייתי לומד ברצף.
שיטת הלימוד בישיבה כללה רכישת ידיעות בכמות בגמרא ובתנ״ך. וכשלומדים את שניהם עולות הרבה שאלות, על הגמרא בעיקר, שהיא בעצם ׳פירוש׳ לתנ״ך,
אבל מה שבעיקר הפריע לי היה מה שאני ראיתי כסילוף – על כל פסוק מהתנ"ך תמצא בתלמוד כמה פירושים לכאן ולכאן. ושאלתי את עצמי: אם אכן התורה הינה 'תורת אמת' אבסולוטית שנמסרה מאב לבן ומרב לתלמיד. מהיכן נוצרו כל חילוקי הדעות הללו על כל פרט שולי?!
יתרה מכך, בתורה ובתלמוד ישנן מעשיות והלכות שמאוד הפליאו אותי, והביאו אותי לחקור על אמיתות התורה. ולמעלה מזה, על אמיתות האלוהים.

מתי הבנת שעתידך איננו בין כותלי בית המדרש?

בגיל 14 כבר הפסקתי בהדרגתיות לשמור מצוות, אבל אז עוד חשבתי שאשתנה, חשבתי שזה ׳יעבור לי ובסוף כן אמצא תשובות לכל השאלות שהתרוצצו לי בראש. אבל עם הזמן הבנתי שזו לא תופעה חולפת, והתשובות לא תבואנה.
אך עדיין לא חשבתי על ׳עריקה׳. עד גיל 17, בתקופה הזאת גיליתי את הרשתות החברתיות והפורומים ברשת, ואז נחשפתי לתופעת ה'חרדים בעל כרחם', וקיבלתי את ההחלטה שאני לא אחיה כך את חיי בשקר ובזהות כפולה.
אבל, חיכיתי לגיל 18 שכבר לא אהיה ׳קטין׳ ואוכל למצוא עבודה מסודרת ולשכור דירה, ואכן כשנהייתי בן 18 קיימתי לעצמי את הבטחתי, ויצאתי.

היו רגעים של שבירה? אולי אפילו זמנים של חרטה?

היה רגע של משבר בעקבות היציאה, שבני משפחתי החליטו שהם אמנם שומרים איתי על קשר, אבל אינם עוזרים לי ולא תומכים בי כלל. וכשלושה חדשים לאחר היציאה, שיצאתי מעולם הישיבות ללא ידע, או נסיון תעסוקתי כל שהוא. נתקעתי ללא כסף עבור שכ״ד, וכשביקשתי מההורים הלוואה הם סירבו. זה שבר אותי כיוון שהם לא נמנעו כי לא היה ביכולתם לסייע לי ולו בהלוואה זמנית.
אלא הם צירפו לסירובם הסבר – "אנחנו לא רוצים לסייע בידי עוברי עבירה" (מושג הלכתי כ.ב.) וזה שבר אותי, כי ידעתי שהם כן יכולים לעזור לי, בדיוק כמו שהם עוזרים לאחרים. אבל רק כיוון שהחלטתי ללכת בדרך שונה מהם, אפילו שאני בנם בשר מבשרם…
והיו לי עוד כמה מקרים שגרמו לי לחשוב על ההחלטה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש, אבל בסופו של דבר אני לא חושב שהייתה החלטה נכונה שעשיתי בחיים שלי יותר מההחלטה הזו.

יש משהו שהיית עושה אחרת בתהליך היציאה?

כשיצאתי בשאלה, הודעתי להורי על כך רק כשבוע לאחר שכבר עברתי לתל אביב. הם עוד חשבו לתומם שאני בין כתלי הישיבה.. אולי אם הייתי מסביר להם קודם הם היו מקבלים את זה אחרת.
אבל מטבע הדברים בתהליך שכזה עושים טעויות. אף אחד לא בא ומדריך אותך מה לעשות ואיך.

מה זה בשבילך 'יציאה בשאלה'?

בשבילי יציאה בשאלה זה ללכת אחרי הלב שלך, ההחלטות שלך, לא להירתע משום קשיים חיצוניים, פיזיים או נפשיים, זה אומר שחרור מכלא מחשבתי שנכפה עליך על ידי אחרים, זה תהליך מורכב שדורש הרבה סבלנות וכוחות נפש לעבור אותו, וזה מה שאני מאחל לכל מי שאני אוהב, למשפחה ולחברים, שישתחררו מהכבלים שכובלים אותם ללא סיבה מוצדקת, ושיפקחו להם העיניים לעשות את הנכון והטוב עבורם.

ונסיים בשאלה שהכי מסקרנת על כותב ב"כתיבה ביציאה" –
מתי התחלת לכתוב? ועד כמה היציאה בשאלה משפיעה על הכתיבה?

תחילת דרכי בשירה הייתה עוד בישיבה, כשהחלטתי שאינני רוצה ללמוד עוד גמרא והלכות, התחלתי ללמוד דקדוק ושירה דרך ספרי משוררים יהודים מלפני 600-1000 שנה (שלמה אבן גבירול ואחרים), ובמקביל הייתי כותב הקדמות לספרים שיצאו לאור על ידי הישיבה שלמדתי בה, וכך השתלמתי בכתיבה.
השיר הראשון לאחר היציאה נכתב אחרי המקרה שעליו סיפרתי קודם ובעקבות המשבר האישי, ומאז אני לא מפסיק, ועוד היד נטויה.

בהצלחה לך בהמשך הדרך, ואל תפסיק לכתוב..