ימים נוראיים 2

הקו שחוצה את נשמתי בין דת לחילוניות, חד בהוויתו…
משסע ומפצל. קיים. נוכח. ושורף.

העולם נע בזרימת מילות התפילה בחלל בית הכנסת, בחורים בלבוש שחור לבן במרפסת תחתיי מהווים עבורי תזכורת לעולם של גבולות שבריחתי ממנו לעולם לא מסתיימת.

בשלב מסוים של היום אני נשברת.
העיניים מטפטפות ללא מילים, מנקזות דרכם את המתח מהמפגש המחודש עם העולם שמרעיד בי את הקונפליקטים.
כל כך הרבה שנאה מתנקזת בבכיי, אני רוצה לתפוס את האדם הראשון שמראהו יעורר בי את הפחד לנענע אותו מפאותיו, מחליפתו. לצרוח באזניו שאני לא מסכנה, שהיצר הרע לא שבה את נשמתי ושלא נכנעתי לפיתויי העולם.
לבושים שחור לבן
אני רוצה לבעוט בטבורה של נשמתו עד שתסחט ממנה האויר וללחוש לו – אני שונה!

אני בוכה ובוכה, דמעות זולגות ממני אחת אחר השניה, ממקום בוער. כואב וחצוי.

—-
דפנה.

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

ימים נוראיים 1

ערב הימים הנוראים. וזה לא אומר לי כלום.
אני כבר שנים לא בקטע של זה, דברים רבים התאדו לי מהזכרון.
אני רק בן עשרים היום, כשפרשתי הייתי בן 16.
ארבע שנים.
ארבע שנים, זמן גדול, אבל קצר מידיי בשביל שכחה.
אפילו אבא ז"ל שעלה בסערה, דמותו מטושטשת מאוד.

לפעמים, רק לפעמים, בלילות אני מתעורר שטוף זיעה בדירה הרחבה שלי.
היא רחבה כי אני סובל מקלסטרופוביה עמוקה, כאילו שהמרחב יעזור.
הקלסטרופוביה היא בנפש שלי עמוק עמוק, לעולם לא אוכל להפטר ממנה.
בחלומות אבא מופיע. במטושטש, בחדר מלא ספרים, כמו בסרט דרמה-טרגי של סקורסזה.
אני נכנס, הכל אפוף עשן סיגריות. אבא נראה מאחור, אני מתקרב והוא מרים את ראשו לאט לאט, עיניו עצובות עצובות, עמוקות. מאשימות.

אבא..

שייקלה שלי, אהה אתה עוד תעמוד בפני שוקת שבורה..
כן, אני יודע את זה אבא.

כמה רגשות אשם אני יכול לשאת על עצמי בגיל צעיר כל כך, חשבתי לעצמי.
הרגשתי אשם בחיי, באלוהיי, האשמת אותי במותך, ביסורך.

הימים הנוראים לא אומרים לי כלום.

סליחות

סליחות בכותל

אני צופה מהחלון הגבוה בדירתי, הם הולכים.. לסליחות.. לסלוח לאלוהים על כל הימים הנוראים שברא לנו, ולהאשים את עצמנו בזה.
אין לי זכרונות, אולי השכחה זה הדבר הטוב שבחיי, מאיי שם עולה בי קול אותו נער תמים, בישיבה הקטנה – קול דודי דופק פתחי לי"..
אני לא רואה הרבה. כמו מושכי הסירות בוולגה, אני הולך לעבודתי, בשביל לממן אותי ואת צרכיי המיוחדים, חוזר לדירה, לוקח את הכדור, אוכל משהו הולך לישון. מצייר. משחק. הכל באופן מכני.
הכל דופק הכל מת, וטוב שכך, גם ככה הכל אבוד..

אבל זה בא משום מקום, וזה היכה בי מתחת החגורה..
מי יודע כמה זה שימושי, אני הרי עבריין קטן.
מי יקבל אותי, אני לא שייך לזה כבר, מאוחר מידיי, מאוחר מידיי
"צו שפייט".. כמו שאבא היה אומר.

"..בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

איזה עבריינים בלאט..
פושעי ישראל בגופם.

משהו שלא ניטשה, מרקוס אורליוס, או פרויד עם הפסיכואנליזה הדפוקה שלו, הם לא יבינו את זה אף פעם. הטראומות שלנו שקועות עמוק בחלבונים שלנו.
איתם נחייה איתם נמות, ניקח אותם איתנו אל הקבר
בעוונותינו..

יש לנו כתפיים רחבות.
אלוהים.. הוא זקן מידיי לשאת באחריות..

הא לך שוקת שבורה..

—-

אבי סלומון

אהבתם? כנסו ופרגנו בלייק! –דף הפייסבוק של "כתיבה ביציאה"

בין השורות: על הביצה והתרנגולת של הדתל"שים

בראיון שכותרתו – למה דתל"שים כותבים? – "הטקסט הוא דת"
שואלת שהרה בלאו

"בהכללה די גורפת ניתן לומר שהחוזרים בתשובה או "המתקרבים", שייכים לתחום המוזיקה (אביתר בנאי, עמיר בניון, אתי אנקרי), ואילו החוזרים בשאלה או "המתרחקים" פונים לעולם הכתיבה (דב אלבוים, דרור פויר, שמעון אדף). איזה הסבר אתה יכול להציע לתופעה הזו?"

והתשובה שמשיב ד"ר גלסנר –
"פעם הצעתי את הטענה שכותבים אינם זקוקים לחזרה בתשובה, כי יש להם כבר דת והיא הטקסט. הטקסט הוא דת מכיוון שהוא מופשט ומסודר ולא "טבעי", בניגוד למוזיקה שיש בה משהו "דיוניסי" וקרוב לגוף ולבשר. המוזיקאים, שיש להם את הצד הדיוניסי של המוזיקה, מחפשים משהו מצנן יצרים, משהו מופשט-רוחני, משהו מסדיר שיחלץ מהכאוס הכללי של הקיום – ולכן הם נוטים לחזרה בתשובה, שהיא במידה מרובה חזרה אל הטקסט."

רק בעונות האחרונות של כוכב נולד, כיכבו ישראל בר-און ודוד לביא שיצאו בשאלה.
דיויד דריימן וג'ין סימונס מייצגים יחד עם אחרים את הדתל"שים בתעשיית המוזיקה בארה"ב.
כך שככל הנראה זמרים ישנם בכל המגזרים ב"יוצאים" כמו ב"חוזרים".

אבל, עדיין מסקרנת העובדה השניה שציינה בלאו בשאלתה, עליה אין חולק.
התופעה שאנו עדים לה – ריבוי הכותבים הדתל"שים.

למה זה קורה?

נחזור לשאלה שנשאלה בראיון – "מדוע הדתל"שים כותבים"?
השאלה מגיעה לאחר ההנחה שהדתל"ש, מי שעזב את הדת – כותב.

והתשובה בגוף השאלה –
היוצא בשאלה לא כותב.
הכותב, יוצא בשאלה.

נראה שההתייחסות לכתיבה כאל משהו טכני הובילה למסקנה שהיא לא יכולה להיות גורם.
אלא הכתיבה היא רק דת, דת שבה מוצא הדתל"ש את הסיפוק לחסכים מעברו הדתי.

מהותה של הכתיבה היא פורצת. בכתיבה נפרצו תמיד גבולות חדשים. לאוחז בקולמוס אין מעצורים.
הדת לעומת זאת מטבעה – מקבעת גבולות וגדרים.
הכותב, שבמהותו הוא שופע וצולל לעומקים ורבדים חדשים, מוכרח לצאת אל מחוץ לגבולות הדת.

הדברים תקפים גם לגבי מי שהחל בכתיבתו רק לאחר שיצא בשאלה. נפשו תמיד צמאה לכך אבל במגבלות הדת לא נמצא לכך מקום. עד אשר יצא לחופשי.
זה מן הסתם גם ההסבר לזמרים שהחלו לשיר אחר יציאתם בשאלה.

הטעות ביחס לכתיבה כאל טקסט יבש או "דת" שמהווה מפלט, לא נובעת ככל הנראה מאי ההבנה את הכתיבה.
אלא מחוסר הבנה את תהליך היציאה בשאלה בכלל, ושל היוצא הכותב בפרט.

—-
קובי נאמן